ראש השנה באבו דאבי עם שלושה מתבגרים: שישה ימים שבהם אף אחד לא שאל “מה עושים היום?”

כשאמרתי למשפחה שאנחנו טסים בראש השנה, אמא שלי שתקה לכמה שניות ואז שאלה את השאלה הכי ישראלית שיש:

“רגע, אז אתם לא פה בארוחת חג?”

לא נהיה.

לא נבשל יומיים, לא נפתח שולחן לעשרים איש, לא נשטוף ערמת כלים בחצות ולא נבלה את הבוקר שאחרי בלשאול מי לקח את הקופסה עם תפוחי האדמה.

במקום זה, ארזנו מזוודות ועלינו על טיסה לאבו דאבי עם שלושה ילדים בני 16, 14 ו־11.

ומי שחושב שלטוס עם מתבגרים פשוט יותר מלטוס עם ילדים קטנים, כנראה מעולם לא ניסה לגרום לשלושה בני אדם עם אוזניות לצאת מהבית באותה שעה.

כשהם היו קטנים, הספיקו בריכה, גלידה ומועדון ילדים כדי להכתיר מלון כהצלחה. היום הם צריכים אקשן, מתקנים, אוכל שהם מכירים, אינטרנט טוב ומקומות שנראים מספיק טוב בסטורי. אנחנו, לעומת זאת, רצינו גם להרגיש בחופשה ולא להפוך שוב לצוות הפקה שאחראי על בידור מסביב לשעון.

אי יאס התברר בדיוק כפתרון שחיפשנו: ארבעה פארקים שונים, מלון מפנק, קניות, מסעדות ובעיקר תוכנית ברורה לכל יום. הילדים ידעו מה מחכה להם, ואנחנו לא נדרשנו לפתוח ישיבת הנהלה בכל בוקר.

בדיעבד, זו הייתה אחת החופשות המשפחתיות הכי זורמות שעשינו.

יום 1: נוחתים באבו דאבי ומבינים שהשנה החדשה התחילה אחרת

מהרגע שירדנו מהמטוס, אף אחד כבר לא התגעגע לארוחת החג

עלינו לטיסה עם Etihad כשכל אחד מאיתנו במצב אחר.

אני עדיין עברתי בראש על רשימת הדברים שאולי שכחנו. בעלי כבר הכריז שהוא בחופשה. הילדים התחברו לאוזניות ונעלמו לעולמות שלהם עוד לפני שהמטוס המריא.

כמה שעות אחר כך נחתנו באבו דאבי.

כבר בדרך לאי יאס הרגשתי את השינוי. הכול מסודר, נקי, רחב ורגוע. אין נסיעה ארוכה ומתישה אחרי הטיסה, אין צורך להתחיל להבין כבישים ואין ויכוח על מי יושב איפה ברכב.

אנחנו בחרנו להתארח ב־Hilton Abu Dhabi Yas Island. נכנסנו לחדר, הנחנו את המזוודות, ותוך פחות מעשר דקות הילדים כבר רצו לבדוק את המלון. לא לפרוק. לא לנוח. אפילו לא לשאול איפה שמתי להם את המטענים.

לבדוק.

ירדנו לאזור הבריכה, הזמנו משהו לשתות וישבנו בפעם הראשונה באותו יום בלי למהר. הסתכלתי על שלושתם וחשבתי כמה הם גדלו. פעם הייתי צריכה להיכנס איתם למים ולהחזיק מצופים. עכשיו הם ישבו מולי, צחקו על סרטון שאף אחד מאיתנו לא הבין ותכננו מי עולה מחר על איזה מתקן.

בערב יצאנו לאכול. בלי ארוחת חג רשמית, בלי בגדים חגיגיים מדי ובלי להכריח אף אחד לשבת ליד הדודה שהוא ראה בפעם האחרונה בראש השנה הקודם.

רק אנחנו, אוכל טוב והתרגשות לקראת היום הראשון בפארקים.

לפני השינה, מי שבגיל 16 כבר פתח את מפת פרארי וורלד והתחיל לסמן מתקנים.

אני הסתכלתי על רכבת ההרים שעל המסך ושאלתי את עצמי איך בדיוק הגעתי למצב שבו מחר בבוקר אצטרך להחליט אם אני עולה עליה או ממציאה כאב גב.

הטיפ שלנו: אל תעמיסו תוכניות על יום הנחיתה. גם בטיסה קצרה יחסית, כולם צריכים זמן להתאפס. תאכלו, תכירו את המלון ותשמרו את האנרגיה לפארקים.

יום 2: היום שבו הילדים גילו כמה מהר אמא יכולה להגיד “ממש לא”

פרארי וורלד והוויכוח המשפחתי על פורמולה רוסה

התעוררנו מוקדם יחסית, ירדנו לארוחת בוקר והצלחנו לצאת מהמלון בלי שאף אחד יגיד “רק שנייה” יותר מארבע פעמים.

מבחינתנו, זה כבר היה הישג.

כשהגענו לפרארי וורלד, אפילו מי שטען בבית ש“מכוניות לא באמת מעניינות אותו” שלף מיד את הטלפון והתחיל לצלם. קשה להישאר אדישים למקום הזה. הכול גדול, מהיר ומוגזם בדיוק במידה הנכונה.

ואז ראינו את פורמולה רוסה.

הילדים הסתכלו על הרכבת.

אני הסתכלתי על הילדים.

בעלי הסתכל עליי ואמר: “אנחנו בחופשה משפחתית. צריך לעשות דברים יחד”.

עניתי לו שיש לא מעט דברים משפחתיים שאפשר לעשות יחד מבלי שהפנים שלי יימתחו לאחור במהירות של מטוס.

בסוף הם עלו. אני חיכיתי בצד, שמרתי על התיקים וצילמתי אותם חוזרים עם שילוב של חיוך, הלם ורגליים קצת פחות יציבות.

אחרי זה כבר עברנו בין מתקנים שמתאימים לכולנו. התחרינו, צחקנו, נכנסנו שוב למתקן שהקטן הכי אהב ועצרנו לאכול רק כשהבנו שאף אחד כבר לא מצליח לנהל שיחה מרוב רעב.

מה שהפתיע אותי היה שלא הרגשתי שאני “מלווה את הילדים לפארק”. גם אנחנו נהנינו. היו מספיק מתקנים מהירים בשבילם, אבל גם חוויות שאפשר לעשות יחד בלי לבדוק קודם את מצב הביטוח הרפואי.

פרארי וורלד כולל יותר מ־40 מתקנים וחוויות, ובהם רכבות הרים ומתקני נהיגה, כך שקל למלא בו יום שלם גם עם ילדים בגילים שונים.

לקראת הערב חזרנו למלון עייפים, רעבים ומאוד מרוצים מעצמנו.

בזמן ארוחת הערב הילדים כבר התחילו לדבר על היום הבא.

“מחר פארק מים”, הם הודיעו.

עוד לא הבנתי שזו הדרך שלהם לומר שמחר אין לי שום סיכוי להישאר עם שיער יבש.

מה עושים: מגיעים מוקדם, מתחילים במתקנים המבוקשים ורק אחר כך עוברים לחוויות הרגועות יותר. כדאי להוריד מראש את מפת הפארק ולהחליט על שלושה מתקנים שאף אחד לא מוכן לפספס.

הטיפ שלנו: אל תתחילו את היום בשופינג ביאס מול, גם אם עוברים ממש לידו. קודם פארק, אחר כך קניות. אחרת תגיעו למתקנים בשעות העמוסות ותבלו יותר מדי זמן בתורים.

יום 3: היום שבו הפסקנו להיות משפחה מכובדת

יאס ווטרוורלד, מגלשות והרבה מים לפנים

יש משהו בפארק מים שמבטל בתוך עשר דקות את כל הניסיון לשמור על פאסון.

נכנסנו מסודרים, מרוחים בקרם הגנה ועם תוכנית ברורה. כעבור חצי שעה כבר היינו רטובים מכף רגל ועד ראש, צועקים אחד לשני ממגלשות ומנסים להבין מי לקח את הנעליים הלא נכונות.

הגענו סמוך לפתיחה, וזה היה אחד הדברים הכי חכמים שעשינו בחופשה. התחלנו ישר במגלשות הגדולות לפני שהעומס התחיל. הילדים רצו ממתקן למתקן כאילו מישהו מחלק פרס למשפחה שתספיק הכי הרבה.

אני ניסיתי לשמור על קצב מכובד.

זה החזיק בערך שתי מגלשות.

באחת מהן ישבנו כולנו יחד באבוב גדול. רגע לפני הירידה שאלתי אם מישהו יודע מה עומד לקרות. כולם אמרו “לא”, והמפעיל פשוט דחף אותנו.

צרחנו כל הדרך למטה.

לא צרחה אלגנטית של התרגשות. צרחה אמיתית, כזאת שמוציאה ממך צלילים שלא ידעת שאת מסוגלת להשמיע.

כשיצאנו מהמים הילדים צחקו עליי, אני צחקתי על בעלי, ובעלי טען שהוא בכלל לא צרח ושמה ששמענו היה “הרוח”.

בילינו שם כמעט יום שלם. עשינו הפסקה לאוכל, נחנו קצת ליד הבריכה ואז חזרנו לעוד סיבוב, כי מתברר שילדים בגיל 16, 14 ו־11 לא מקבלים את המשפט “כבר עשינו את המגלשה הזאת” כהסבר מספק.

יאס ווטרוורלד מציע יותר מ־60 מגלשות, מתקנים ואטרקציות, החל ממתקני אקסטרים ועד נהר רגוע ובריכת גלים.

בערב חזרנו למלון מותשים. אף אחד אפילו לא ביקש לצאת לקניות.

זה היה הרגע שבו הבנתי עד כמה היום היה מוצלח.

חשבתי שהיום הבא יהיה רגוע יותר. הרי סיוורלד נשמע כמו אקווריומים, דגים וקצת הליכה במזגן.

טעיתי.

מה עושים: מתחילים במגלשות המבוקשות, ממשיכים למתקנים המשפחתיים ומשאירים את הנהר הרגוע ובריכת הגלים לשעות שבהן כבר צריך להוריד קצב.

הטיפ שלנו: הגיעו בשעת הפתיחה, הביאו נעלי מים וכיסוי אטום לטלפון ושכרו לוקר אחד לכל המשפחה. אל תנסו להסתובב כל היום עם תיקים ומגבות.

יום 4: היום שבו שלושה מתבגרים פשוט עמדו בשקט

סיוורלד והקיר הכחול שעצר את כולנו

אחרי יומיים של רכבות הרים ומגלשות, נכנסנו לסיוורלד קצת יותר לאט.

חשבנו שיהיה נחמד. ממוזג. אולי אפילו רגוע.

ואז הגענו לאזור המרכזי וראינו את האקווריום העצום.

שלושת הילדים עמדו מולו בשקט.

בלי טלפון ביד, בלי “מתי אוכלים?”, בלי לעקוץ אחד את השני ובלי להתווכח מי הולך ראשון.

פשוט עמדו והסתכלו.

כרישים, דגים ולהקות של יצורים ימיים עברו מולנו, והכול היה מואר בכחול עמוק שגרם לנו להרגיש כאילו נכנסנו לתוך עולם אחר. אפילו מי שבגיל 16, שכבר מתמחה בהבעת פנים שאומרת “ראיתי דברים מרשימים יותר בטיקטוק”, היה מהופנט.

המשכנו בין האזורים השונים, ראינו בעלי חיים, נכנסנו למתקנים ועצרנו במקומות שבהם הילדים רצו לקרוא ולהבין מה הם רואים. היו גם מתקנים מהירים מספיק כדי להזכיר לנו שזה עדיין אי יאס ולא ביקור רגוע במוזיאון.

סיוורלד באבו דאבי בנוי משמונה אזורים סוחפים ומשלב חוויות אינטראקטיביות, מתקנים ומפגשים עם בעלי חיים ימיים.

זה היה היום הכי שונה בחופשה.

פחות תחרות מי אמיץ יותר, יותר רגעים שבהם באמת היינו יחד. לא “יחד” במובן של ללכת באותו כיוון כשכל אחד בתוך הטלפון שלו, אלא יחד באמת.

בדרך החוצה שאלתי את הילדים איזה פארק הם הכי אהבו עד עכשיו.

קיבלתי שלוש תשובות שונות, שהפכו תוך שניות לוויכוח מסודר עם טיעונים, דוגמאות והאשמות אישיות.

הבנתי שחזרנו לשגרה.

למחרת חיכה לנו וורנר ברדרס. הילדים היו בטוחים שזה יהיה הפארק ה“ילדותי” של הטיול.

לא תיקנתי אותם.

רציתי לראות את הפרצוף שלהם כשייכנסו לגות'האם.

מה עושים: עוברים בין שמונת העולמות, משלבים תצוגות ומפגשים עם בעלי חיים עם המתקנים ולא מנסים לרוץ. זה פארק שכדאי לעצור בו ולהסתכל, לא רק לסמן אטרקציות.

הטיפ שלנו: נועלים נעליים נוחות. זה פארק גדול והולכים בו לא מעט. בדקו בתחילת היום את זמני המופעים והפעילויות, ובנו את המסלול סביבם.

יום 5: הפארק שחשבנו שיהיה לילדים קטנים והפתיע את כולנו

וורנר ברדרס, גות'האם והיום שבו גם הגדולים חזרו להיות ילדים

“רק שתדעו”, הודיע אחד הילדים בארוחת הבוקר, “זה כנראה יהיה הפארק הכי פחות טוב”.

הנהנתי.

אחרי כמה ימים עם מתבגרים למדתי שאין טעם להתווכח עם הצהרות כאלה. צריך פשוט לחכות למציאות.

נכנסנו לוורנר ברדרס, ותוך דקות הם כבר הפסיקו לדבר. העיצוב, התאורה, המוזיקה והמעבר בין העולמות גורמים למקום להרגיש כמו סרט שנכנסים לתוכו.

כשהגענו לאזור של גות'האם, אותו ילד שהכריז בבוקר שזה פארק לקטנים כבר צילם מכל זווית אפשרית ורץ לבדוק את התור למתקן הבא.

לא אמרתי “אמרתי לך”.

רציתי, אבל התאפקתי.

עברנו בין מתקנים, דמויות ואזורים שונים. היו מקומות נוסטלגיים שבעלי ואני התלהבנו מהם יותר מהילדים, ומתקנים אחרים שגרמו לכולנו לצאת ולחזור מיד לתור לעוד סיבוב.

היתרון הגדול היה שהפארק מקורה. אחרי כמה ימים בחוץ, היה נחמד לבלות יום שלם במקום ממוזג בלי לחשוב על החום ובלי לחדש קרם הגנה בכל שעה.

וורנר ברדרס וורלד כולל שישה עולמות ו־29 מתקנים ואטרקציות, עם דמויות של DC ודמויות מצוירות מוכרות.

אחרי הפארק המשכנו ליאס מול.

בשלב הזה של החופשה כבר הבנתי שאין דבר כזה “ניכנס רק לשעה”.

מי שבגיל 14 מצא חנויות שחייבים לבדוק. מי שבגיל 16 נעלם לאזור אחר עם אבא. מי שבגיל 11 התחיל לחשב כמה כסף נשאר לו ומה אפשר לקנות בו. אני ניסיתי לזכור שאנחנו מוגבלים במשקל המזוודות.

יאס מול מחובר ישירות לפרארי וורלד וכולל מאות חנויות ומקומות אוכל, כך שקל לשלב אותו במהלך החופשה בלי להקדיש נסיעה מיוחדת.

חזרנו למלון עם שקיות, רגליים כואבות ותחושה שהחופשה עברה מהר מדי.

בחדר התחילה האריזה.

פתאום אותו ילד שבבית לוקח לו חצי שעה להכניס שלושה פריטים לתיק הצליח לארוז מזוודה שלמה בחמש דקות.

כנראה שהמוטיבציה לא לחזור הביתה עושה פלאים.

מה עושים: מגיעים מוקדם, מתחילים באזורי האקשן והמתקנים המבוקשים, ומשאירים זמן להסתובב בנחת בין העולמות. אחרי הפארק אפשר להמשיך לקניות ולאוכל ביאס מול.

הטיפ שלנו: אל תפסלו את וורנר ברדרס בגלל הגיל של הילדים. הוא לא מיועד רק לקטנים, ובני נוער שאוהבים מתקנים, גיבורי־על ועולמות מושקעים נהנים בו מאוד.

יום 6: הבוקר שבו אף אחד לא רצה לחזור

ארוחת בוקר אחרונה וההבנה שחופשה עם מתבגרים יכולה להיות ממש כיפית

קמתי מוקדם לפני כולם.

ישבתי עם קפה והסתכלתי על המזוודות הסגורות. הבית חיכה לנו. העבודה, הלימודים, ההסעות וכל הדברים הרגילים שהצלחנו לא לחשוב עליהם במשך כמה ימים.

לאט־לאט הילדים התעוררו וירדנו לארוחת הבוקר האחרונה.

בדרך כלל ביום חזרה כולם כבר חסרי סבלנות. הפעם הייתה תחושה אחרת. היינו עייפים, אבל לא מותשים. עשינו המון, אבל לא הרגשנו שרדפנו אחרי הטיול.

לא נסענו בכל יום למקום אחר, לא החלפנו מלונות ולא התווכחנו בכל בוקר על התוכנית. לכל יום היה פארק משלו, וכל פארק היה מספיק שונה כדי שאף אחד לא ירגיש שחוזרים שוב על אותו הדבר.

כששאלתי את הילדים מה היה החלק הכי טוב, שוב קיבלתי שלוש תשובות שונות.

אחד בחר בפרארי וורלד, אחר ביאס ווטרוורלד והשלישי בסיוורלד. על וורנר ברדרס, הפארק שהם היו בטוחים שיהיה משעמם, כולם הסכימו שהיה הרבה יותר טוב ממה שציפו.

בדרך לשדה התעופה חשבתי על כל החששות שהיו לי לפני הנסיעה.

האם הילדים בגילים שונים ייהנו מאותם דברים? האם ארבעה פארקים לא יהיו יותר מדי? האם נצליח לבלות שישה ימים יחד בלי לריב על כל החלטה קטנה?

רבנו, ברור.

אנחנו עדיין משפחה ישראלית.

התווכחנו מי נכנס ראשון למקלחת, מי לקח למי את המטען ולמה אף אחד לא אמר שנגמרו המים בחדר.

אבל בין כל אלה, גם צחקנו המון. עלינו יחד על מתקנים, ראינו את הילדים מתלהבים באמת, אכלנו בלי למהר ובעיקר בילינו יחד בלי שנצטרך להכריח אף אחד “לעשות משהו משפחתי”.

וזה אולי הדבר שהכי אהבתי בחופשה הזאת.

לא היינו צריכים לייצר את הזמן המשפחתי.

הוא פשוט קרה.

הטיפ שלנו: אל תתכננו פארק לבוקר הטיסה, גם כשהטיסה יוצאת מאוחר. השאירו זמן לארוחת בוקר, לאריזה רגועה ולסיבוב אחרון במלון, כדי לא לסיים חופשה מוצלחת בריצה ובצעקות.

האם הייתי ממליצה על ראש השנה באבו דאבי למשפחה עם מתבגרים?

כן. לגמרי.

במיוחד למשפחות שכבר עברו את שלב מועדון הילדים, אבל עדיין רוצות לצאת לחופשה שכולם ייהנו ממנה.

אי יאס נותן למתבגרים בדיוק את הדברים שהם מחפשים: אקשן, מהירות, פארק מים, מקומות מיוחדים לצלם, קניות וקצת עצמאות.

ולהורים הוא נותן משהו חשוב לא פחות: חופשה שקל לנהל.

לא צריך להמציא תוכנית חדשה בכל בוקר, לבלות שעות בדרכים או לנסות לשכנע ילדים לצאת לעוד אתר שלא מעניין אותם. יש פארק אחר לכל יום, מלון שחוזרים אליו בסוף, ארוחת בוקר שמתחילה את היום כמו שצריך וזמן שבו אפשר באמת להיות יחד.

וההמלצה הכי כנה שלי?

אל תחכו שהילדים “יהיו בגיל נוח יותר”.

בגיל 16 כבר מדברים על צבא, רישיון וחברים. בגיל 14 יש עולם שלם שמתרחש בטלפון, ובגיל 11 הילדות מתחילה להיעלם מהר יותר מכפי שאנחנו מוכנים להודות.

יש חלון זמן קטן שבו הם כבר גדולים מספיק ליהנות מאטרקציות אמיתיות, אבל עדיין רוצים לטוס איתנו.

כדאי לנצל אותו.

וגם אם אמא שלכם תשאל מי בדיוק מוותר מרצונו על ארוחת ראש השנה המשפחתית, שלחו לה תמונה שלכם מהבריכה.

היא תבין.